14 אוגוסט 2011
על כף המאזנים הם המאזנים
הבה ונשוחח מעט אודות האדון קרל מרקס. מרקס, גרמני ממוצא יהודי הינו הוגה המרקסיזם ומפתח תורת המטריאליזם הדיאלקטי. מרקס, משפיע אידאולוגי מרכזי על פיתוח תורות הקומוניזם, המאואיזם והטרוצקיזם. מרקס ידע להסביר לפרטי פרטים מדוע כלכלה קפיטליסטית הינה שגויה בעוד שכלכלה קומוניסטית הינה האור בקצה המנהרה. גישתו החד-קוטבית הקיצונית מנעה ממנו כניראה לראות מעבר לתפיסתו האידאולוגית המקובעת.
קרל מרקס צדק בטענו כי ההון הלאומי חייב להיווצר מהכנסה על עבודה, אין נכון, נאות והגיוני מכך. כמו כן צדק באומרו כי הכנסות המדינה מ”עבודתו" של ההון בלבד תפיל את המדינה הקפיטליסטית לקרשים.
אך קרל מרקס טעה באשר לא חזה כי משנתו הכלכלית באשר ל"כלכלה מתוכננת", קרי: כלכלה קומוניסטית טהורה, מפאת שמנוגדת לטבע האנושי, אינה יכולה להתקיים לכשעצמה וכי על מנת לקיימה יש לכפות ולהשליט דיקטטורה על ההמונים. דיקטטורה זו משטחת את מנוע הצמיחה המרכזי בין בני אנוש, התחרותיות.
קרל מרקס כשל בהבנת הטבע האנושי הנישען בחלקו הגדול על אינדיווידואליזם ורצון להגשמה עצמית אישית וכלכלית אשר הועצמו עם פרוס רוחות האמנסיפציה באירופה במחצית המאה התשע-עשרה. דהיינו, קרל מרקס כשל בהבנתו את הבסיס החיוני ביותר להתפתחות האנושית והיא התחרותיות המשמשת כמנוע הצמיחה הכלכלית וגם הטכנולוגית והתרבותית העיקרים בעולמנו (כפי שמאז שחר ההיסטוריה).
את צידקת משנתו של קרל מרקס (חלקה הנכון) ניתן לראות בתופעת הגלובליזציה הפרועה, האחראית במדה רבה על קריסות כלכליות בעולמנו כיום. לכאורה אין נכון ממיקורי-חוץ. המדינה ואזרחיה מעבירים את הייצור למקום אחר על הגלובוס בו הייצור זול יותר וקונים חזרה בתנועה סיבובית את אותם מוצרים שיוצרו בעבר במקומותיהם במחירים זולים יותר. בכך, מדינת מיקור-החוץ יוצרת שוק תחרותי המתחרה בשוק הפנימי של מדינתנו ולכאורה נוצרת מכניקה של הוזלת מחירים לצרכן. אך זהו ניצחון פירוס צרכני קצר מועד.
כאשר הייצור וההכנסות מעבודה הועברו לידים אחרות בארצות אחרות הרי שכל שנותר לאזרחינו, אשר נותרו חסרי עבודה, הוא ליצור אמצעים וכסף מההון שנותר בידיהם. אלא מאי, ההשקעה בהון (בורסה ומנופי צמיחה מוניטרים), הינם יעילים רק במדה וההון המגוייס בבורסה (למשל), משמש כמנוף צמיחה נוסף להמשך ייצור ההון מעבודה (כלומר ייצור) אשר הוא הבסיס לבריאות ויציבות המערכת המוניטרית. אלא מאי, כפי שציינו, אנו נותרים עם אמצעי ייצור חסרים, באשר אלו הועתקו למדינות מיקור-חוץ וכך, מנוע הצמיחה של הבורסה פועל כמנוע המסתחרר ב"פול גאז בנויטרל" עד שקורס מכובד משקלו שלו באשר יסודותיו רקבו.
ההפרטה הינו המנוע הניסתר של מיקור-החוץ. מערכת ממשלתית מטבעה אינה יכולה להיות מועברת למדינת מיקור-חוץ. אין רע בהפרטה, כפי שאין רע במיקור חוץ ובלבד שיהיו תחת פיקוח ובכל מקרה ישמרו את המוצרים והשרותים הבסיסים, אלו האסטרטגים לקיום המדינה ואלו נושאי החיים, בעבור האזרחים ברמות שבהשג יד. גם הפרטה פראית כמו גם מיקורי חוץ פראיים הם המרשם לקריסה כלכלית בסופו של יום.
כעת נוסיף על התאור לעיל את העובדה כי באורח טיבעי יעתיקו משקיעי חוץ השקעותיהם מעימנו באשר הפכנו לאומת יצרני הון מהון בלבד, לעבר אותן מדינות מיקור-החוץ אשר שם עדיין מפיקים הון מעבודה. וכך הולך ותופח כדור השלג, הבועה האנטי-כלכלית עדי מגיעה הקריסה, ההון שנוצר מעסקי רוח אין לו יותר על מה להשען.
למי שעדיין לא יצר את הזהות המתבקשת הרי התאור לעיל מסביר על קצה המזלג מדוע כלכלת ארצות הברית מזדעדעת. כמובן כי קיימים גורמים נוספים כגון מחירי אנרגיה מאמירים, או התנהלות יותר מתמוהה של הבנק הפדרלי האמריקני אשר מהווה את המכשלה מהגדולות ביותר לכלכלה האמריקנית והעולמית, כמו גם התנהלות מוניטרית בלתי אחראית של הנשיאים האחרונים שם ובפרט האחרון שבהם. אך בבסיסו, המכשלה קיימת בכך שמנתבי הכלכלה האמריקנית לא היו ערנים על ברזי הפיקוח, לא מנעו מיקורי-חוץ פראיים ואפשרו למשק ליטות יותר לייצור ההון מההון במקום ייצורו (גם) מעבודה דהיינו, כשלו בשמירת האיזון בין ייצור ההון מעבודה ומהון כאחת.
אין המצב שונה רבות גם במקומותינו. לאט אך בבטחה אנו הופכים לעם של ספסרים במקום עם של יצרנים. שכבה דקה יחסית מייצרת והשאר מספסרים בעבור "כסף קל", פורח ברוח, על גבה. הגלובליזציה מעבירה את החוסן הכלכלי ממדינות בעלות יציבות כלכלית מסורתית לשווקים חדשים התופסים מקומן. מדינות מיקור-החוץ סין והודו הינן דוגמא טובה לנאמר.
.
מאידך גיסא, הכלכלה הקומוניסטית אינה טובה יותר. "הכלכלה המתוכננת", כלומר הקומוניסטית הינה הבלם הגדול ללא עוררין לרווחתו של האזרח ולהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית האנושית. עובדתית, הכלכלה הקומוניסטית לא חיסלה את המעמד העני בקרבה ועובדתית יצרה מעמד של אוליגרכים נאמני וחברי המפלגה הקומוניסטית בעוד מרבית העמלים הקומוניסטים אך-לכאורה נותרו בעליבותם. זאת אף זאת, במשטר הקומוניסטי התפתחה כלכלת שוק קפיטליסטית ממש מתחת לחוטמם של השלטונות אשר עמלו כמובן קשות לחסלה ללא הצלחה. אך חמור מכך, הכלכלה הקומוניסטית נטלה את חרותו של האדם וכך, ללא עוררין נדונה לכישלון. שוב מכשלה לוגית של קרל מרקס שלא העריך נכון את טבע האדם ושאיפתו לחופש וחרות.
וכאן אנו מגיעים לדמוקרטיה. לזה המדמה בנפשו כי הדמוקרטיה הינה משטר חסין מאימת הקפיטליזם הדורסני או מכשלת הקומוניזם הדיקטטורי, הריהו טועה ומטעה.
אכן, המשטר הדמוקרטי המעלה על נס את זכויות האדם וחרויותיו מתאים ככפפה ליד למשטר הכלכלי הקפיטליסטי אשר גם הוא מצידו מעלה על נס את הפרט וזכויותיו להגשים עצמו בכוחותיו הוא ובהתאם ליכולתיו אשר עבורן הוא מתוגמל בהתאם. אלא מאי. סכנה גדולה טמונה ומובנית לקיום המשטר הדמוקרטי, סכנה היכולה בהחלט להכחידו ולדרדרו בנקל לאנרכיה של הפרטים או לעבר השני, לדיקטטרה של המעטים.
מילת המפתח עבור המשטר הדמוקרטי, המסוגלת לגונן עליו מצוקי העיתים היא: 'איזון', שמירת האיזון המדוקדק שבין זכויות הפרט לזכויות הכלל (אשר הוא ממילא מכיל את כלל הפרטים). במדה וישמר האיזון המתאים הרי שביכולת המדינה לנווט עצמה בהצלחה בין האנרכיה לדיקטטורה שהינן מכשלותיה העתידיות הגדולות.
והמסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל היא קיום האיזון שבין צמד התזות הנזכרות לעיל דהיינו, הקומוניזם והקפיטליזם או כפי שאנו מכנים זאת במאמרים רבים בשם: 'הקפיטל-סוציאליזם' או כפי המכונה לעיתים: כלכלת השוק הרחמנית במקומותינו
פערים במסוגלות כלכלית בין מעמדות היו ותמיד יהיו, כל כלכלתנו מבוססת על תגמול המוכשרים יותר, בכך נידחפת כלל היצירה האנושית קדימה. הקפיטל-סוציאליזם לא בא למחוק את הפערים הללו אלא למתנם לרמה ניסבלת על ידי הציבור. רמה זו משתנה מלאום ללאום בהתאם למדדים אתניים, תרבותיים, מסורתים וכו'.
הקורא וודאי יבחין בזהות שבן עקרונות המשטר הדמוקרטי והתזה הקפיטל-סוציאלית באשר שוב, מפאת שהמשטר הדמוקרטי מעלה על נס את העצמת האינדיבידואל הנהנה מיתרונות של השכלה, כישורים אישיים יוזמה אישית ונכונות למאמץ, הרי בצידי הדרך נותרים אלו שאיתרא מזלם ומסיבות שונות לא הסתייעו. והרעיון הדמוקרטי החמלתי הוא כי אנו נעזור ונרים את החלשים חסרי המזל והנידכאים הנושרים בצידי הדרך למעלת תנאי חיים סבירים לקיומם (במגבלות תקציביות כוללות).
לאור האמור עד כאן עלינו לשאול עצמנו היכן אנו עןמדים בישראל. התשובה אינה מחמיאה. אנו הפרנו את האיזון הכה חיוני שבין זכויות האזרח לזכויות ההציבור (מכונה גם "אחריות הדדית" במדה מסוימת של צדק), כדי כך עד כי אנו מזעזעים אנושות את תקפות משטרנו הדמוקרטי ובנקל אפשר ונתדרדר לאנרכיה בשלב הראשון (זוכרים? אנרכיה=עודף זכויות פרט) ולדיקטטורה אשר תבוא כתגובת נגד לאנרכיה, בשלב שני. זה גם זה מסמנים יגון ודאבה לכולנו במדה ויתממשו.
למי אשר הדברים ניראים לו רחוקים, "אצלנו היהודים לא יקרו דברים כאלה", נזכיר את הקריאות הרבות בחודשים החולפים של יהודים-קלוקלים למלחמת אזרחים בתוכנו שהיא העדות לתחילת צניחתנו במדרון החלקלק לאנרכיה. והכיצד נתעלם מהקריאות למחאה אלימה הנשמעות בכל הפגנה והפגנה. אקדח האלימות שמופיע כעת יירה במערכה האחרונה, כל שנחוץ הוא מספר חמומי מח להצית תבערה לאומית.
כאשר אנו בוחנים את כישלי התנהלות הפרטים בחברתנו הרי שבנקל ניתן להצביע על תרבות ה"מגיע לי", "תרבות ה-כאן ועכשיו", "המדינה חייבת לי" אשר ניתן לסכמם בתואר "תרבות הצריכה החזירית", להבדיל מ"תרבות הצריכה המידתית" החיונית לקיום כלכלת שוק בריאה, כמכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני חברתנו. אנו הובלנו להאמין כי הפרט עדיף על הציבור בארח בילתי מידתי. אלו המושכים אותנו באף "זכויות האזרח" נפלו קצר מלהסביר כי הציבור הוא אנו עצמנו, כולנו, על כל הפרטים הנכללים בו וכך, העצמה בילתי מידתית של זכויות הפרט פוגעת בראש וראשונה בפרט עצמו בתנועה סיבובית דרך הפגיעה בציבור שהוא-הוא צבר הפרטים.
קצרה יריעת המאמר מכדי שנתיחס כאן למכשלות החברתיות כגון מצוקת הדיור, המחירים המאמירים מעל למידתיות והריכוזיות הרבה מדי במשק. נושאים אלו כבר נדושו דיים על ידי אחרים. מרבית הדנים בנושאים אלו אינם עומדים על המקורות לכשלים אלו ומציגים אותם כבסיס חוסר השוויוניות אצלנו. הם טועים. המצוקות הינן תולדה של תהליכים הניסתרים ברגיל מעיני הציבור והראשי שבהן, עירעור האיזון בין זכויות הפרטים למדינתם.
האחראים על הפרת האיזון החיוני העדין בין זכויות הפרט לזכויות הציבור והם מצד אחד ניבחרי הציבור בכנסת ישראל ומהעבר השני בית המשפט העליון, ושליחיו, הפרקליטות והתקשורת.
תופעת "התקינות-הפוליטית" היא המכשלה החברתית והכלכלית (גם פוליטית ומדינית), הגדולה ביותר לסיפנו. כמובן שקיימים ניבחרי ציבור אשר טובת שולחם, הציבור, הינה לנגד עיניהם. אך להוותנו רבים מדי הם הללו ניבחרי הציבור השמים את קידומם וטובתם הפוליטית האישית לפני בוחריהם וחמור יותר, לפני צרכי מדינתם. ולכן אנו עדים לדוגמא, לשטף הצעות חוק אשר הינן בחלקן הגדול פופוליסטיות ובאות לרשום את הניבחר בדברי ימי הכנסת ובזיכרון הציבורי ולתגמל את בוחריו של אותו פוליטיקאי (על חשבון כולנו כמובן). חוק הזוי אחר השני מעיק על כף המאזנים התקציבית הלאומית לטובת הפרט ונגד האינטרס הציבורי באשר הציבור הינו גוף אמורפי בעוד שהפרט הינו יישות מוחשית ובעיקר בוחרת.
וכך, כנסת אחר כנסת, ניבחרים פופוליסטים מתחרים בניהם מי יציג עצמו כזה שטובת הציבור לנגד עיניו בכך שיעניק עוד ועוד מכספי הציבור – כספנו כולנו, לבוחריו בכוח. זכורות שנות החמישים השישים והשבעים בהם העניק שלטון השמאל הטבות מפליגות (המפרות עד היום את האיזון הכלכלי בעם), לסקטור השמאל והזניח את הימין (ולכן אבד לו השלטון). כיום ההפליה הסקטוריאלית אינה כה חריפה ובוטה כבעבר אך גם כיום אנו חוזים בהטבות סקטוריאליות מוטות כגון: המפלגות, דתיים, וועדי עובדים, רשויות מקומיות, קיבוצים, נשים וכדומה. וכך כנסת אחר כנסת ניבחרים אחר ניבחרים, מקעקעים בטור עולה ומצטבר את יכולתו המוניטרית של הציבור לשאת את עצמו, מסגרת התקציב ניפרצת באורח "יצירתי" והקריסה הכלכלית (והדמוקרטית) אכן מגיעה במוקדם אם במאוחר.
מאליו מובן כי אותם כספים המחולקים באמצעות חקיקה בידי נבחרי הציבור לנאמניהם, מותירים את החלשים והעניים באמת, יותר עניים באשר לאלו אין פתחון פה וייצוג בפרלמנט, הם נותרים לגורלם בצידי הדרך.
היכן נימצא כספנו? התמימים יצביעו על הטייקונים הצוברים לכאורה את כספנו בכיסם ולא היא, רובם עובדים קשה עבור ממונם, יוצרים עבורנו מקומות עבודה, משלמי מיסים עיקריים ומושכים השקעות הון מחו"ל (חשוב להדגיש, הנאמר אינו סותר את הצורך הדחוף להתיר את סבך הריכוזיות במשק המאפשר לטייקונים ובעלי הון אחרים יתרונות מעבר למגיע).
כספנו האבוד נמצא ממש תחת חוטמנו. הוא הוענק על ידי הנבחרים מוכי "התקינות הפוליטית" לדורותיהם, לכיסי בחירי הרשויות המקומיות, עובדי הנמלים, שדות התעופה, "הטלנטים" בתקשורת, עובדי חברת החשמל, דירקטוריונים רבים כחול אשר על שפת הים (לצורך או שלא-ברגיל שלא), תשלומים מפליגים לבכירים באקדמיה, יועצים שונים (ברגיל אחיתופלים), הבנקים ובכיריהם, בני משפחה של בכירים במשק ובמשרדי הממשלה ועוד, כולם סמוכים על שולחננו ובוזזים אותנו בעוד אנו רוקדים הקומבייה סביב הפנס המסמא הגיון ושכל.
במדינת ישראל קיימת שכבת "המבורכים" לעיל הנאמדת בכחצי מליון פרטים הנהנים מתשלומי הקופה הציבורית באורח שערוריתי ושלא כדין. המדובר הוא בעשרות מליארדים של שקלים. אלו הם שני העשירונים העליונים בחברתנו, רובם אינם תורמים להתפתחות המשק אלא לכיסם בלבד, בידיהם נימצא עושרנו של כולנו אשר ברובו הוענק עבורם מטעמים שלא לענין.
גם כאן, אנו מובלים באפנו על ידי אינטרסנטים פוליטים ואידאולוגים חד אג'נדתים להאמין כי בעיותינו המוניטריות נימצאות הרחק ממקומן לאשורו וזאת על מנת להסיט תשומת ליבנו מלוז הבעיה. מחוללי הכשלים האמיתים בחברתנו, אלו הם המקיימים מערכת סבוכה של קישרי הון-תקשורת, הון-שילטון, הון-מערכת המשפט, הון-אקדמיה...למעשה קישרי הון מוענק שלא כדין ובצדיה – עם כל דבר בחברתנו. קשרים אלו גורמים להפניית תקציבים (דרך מערכת משומנת של שתדלנים – לוביסטים), לאלו שכבר יש להם והרחק מהצרכים והנצרכים האמיתים. שכבת "המבורכים" הינה האחראית הראשית לקישרי הון לכל דבר שזז במקומותינו.
.
מוסיף חטא על פשע הראשי במקומותינו הינו גוש מערכת המשפט, פרקליטות המדינה והתקשורת המונהג על ידי בית המשפט העליון אשר הפך ליישות פוליטית חד צדדית אג'נדתית.
את הרס יסודות הדמוקרטיה הגדול ביותר במקומותינו גרם השופט אהרון ברק והמהפכה החוקתית שלו (שלו ולא של הכנסת, באשר הוא חמס את החוק בצדיה, במחטף ובאחיזת עינים מנבחרינו אז שטחו עיניהם מראות). הנהגת התזה של "הכל שפיט", הפרה באחת את האיזון הכה חיוני בין זכויות הפרט לזכויות הציבור, כאשר זה היטה הכף חדות לעבר זכויות הפרט ועל חשבון זכויות הציבור. הקריסה עקב כך חייבת לבוא והיא אכן באה ועוד תחמיר אם לא נתקן המעוות במערכות המשפט במהרה. לא בכדי כונה השופט אהרון ברק על ידי אורים ותומים בארה"ב השופט פוזנר (משלנו כמובן), כ"פיראט שיפוטי" ואכן כזה הינו בדיוק נמרץ.
הטריאומוויראט הלזה (בית משפט עליון, פרקליטות תקשורת) פועל כאירגון משומן לביצוע פשע. פשע הרס הדמוקרטיה הישראלית. פשע השלטת רצונו של המיעוט על הרוב, פשע סתימת פיות, פשע השימוש באמצעי תקשורת המונים ציבורית למען קדם אג'נדה של מיעוט, פשע ניהול דיקטטורה (שיפוטית) במסווה מאחז עינים של דמוקרטיה.
אך הפרת האיזון בין צרכי הפרט לקהילה הוא חטאו הראשי של גוש הטריאומוויראט הלז. זו הפרת האיזון אשר יצרה בסופו של יום את הפערים המעמדיים הבילתי ניסבלים בקהילה שלנו. זו הפרת האיזון אשר יוצרת בקירבנו את הקפיטליזם הדורסני. כל פרט חופשי לחמוס ככל יכולתו את שכנו באין מכהה. חוסר האיזון יוצר מצב של "כל דאליום גבר", כל "ממזר מלך", זה המצב אשר בסופו של יום ידרדרנו לאנרכיה אזרחית.
יותר מכל מוסד אחר מפר הטריאומוויראט הלזה את אמון האזרחים במוסדות השלטון ובעיקר במערכת השפיטה ותקשורת ההמונים. לכך יש השלכות ארוכות טווח. כאשר מוחי האוהלים דורשים "צדק חברתי", אין להם מושג ברור אשר פיהם שח, אך המשתמע הברור הוא כי הנם חשים בחוסר צדק באוויר ואינם יודעים לכוון את האצבע כלפיו או לכמתו ולא בכדי. הטריאומוויראט לעיל פועל במחשכים, בחדרי חדרים בהבנה שבשתיקה על דרכי פעולה הגורמות בסופו של יום לתחושת אי-צדק לאזרח אשר אינו יודע בדיוק מהיכן היא מגיעה ולכן מושיט אצבעו כמובן ל"חשוד המידי" היא הממשלה. אכן, אין לפטור את ממשלות ישראל מקילקולים ועיוותים ואף עוולות אזרחיות אשר הם גרמון, אך רבים מן הקילקולים האמורים ובפרט משך שני העשורים החולפים נובעים מחוסר משילות הממשלות וחוסר משילות זה הותווה וניגרם בכוונת מכוון על ידי "הטריאומוויראט" האמור וזאת על מנת לשמר את שלטונו הלכה ולמעשה עלינו כולנו..
הפוליטרוקים בבית המשפט העליון ומשרתיהם הנרצעים: פרקליטות המדינה והתקשורת רואים עצמם כשליטים די-פקטו על מדינת ישראל (ובמבחן המעשה, אכן כאלו הם). העובדה כי לא ניבחרו לכך ואינם חייבים דין וחשבון בעבור העוולות שגורמים לאזרחים, אינה טורדת מנוחתם.
כמובן, אם מוחי האוהלים היו בדעתם יותר, משכילים ופתוחים יותר, היתה סיבה להניעם למחות על העיוות העיקרי אשר ממנו צומחים באורח ישיר ועקיף כל שאר העיוותים בחברתנו. זו תהיה ברכה לבטלה לאור העובדה כי מארגני המחאה (לא משתתפיה שרובם הוגנים ואיכפתים), למצער רובם, מסונפים בדיוק לאותו טריאומוויראט. הם לא רואים ואינם חפצים לראות, הם חפצים בהנצחת העיוות החברתי והשלטוני הלזה, הם בשר מבשרו.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
